תנ"ך על הפרק - שמות ל - צרור המור

תנ"ך על הפרק

שמות ל

80 / 929
היום

הפרק

מזבח הקטורת, הכיור, אופן מניית העם, שמן המשחה והקטורת

וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו׃וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה׃וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה׃וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה׃וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעֲרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו׃וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֽה׃כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם׃וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם׃בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין׃וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶֽה׃וּמָשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָעֵדֻֽת׃וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֑ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃וְאֶת־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי׃וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ׃וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּנָּה֮ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַיהוָֽה׃אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ועשית מזבח מקטר קטורת. הנה חתם מלאכת המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא הכלי היותר נבחר. זולת הארון שצוה בראשונה. לפי שהוא מכפר ומעשיר ומשמח. כאומרו שמן וקטורת ישמח לב. ותחלת המחשבה סוף המעשה. כי תכלית עשיית המשכן הוא לכפר על מעשה העגל. והתורה היא מכפרת. והקטורת הוא עוצר המגפה ומסלק חרון אף מישראל. וכבר ידעת מאמרם ז"ל הכל הולך אחר החתום. ולכן חתם כל דברי המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא מקשר כל דברי המשכן. ומקשר הדברים התחתונים בעליונים והעליונים בתחתונים. ולכן נקרא קטורת לשון קישור כמו שרי קטרין. לפי שמקשר כל הדברים ומחברם. ולכן אמר ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות אשר אועד לך שמה. וצוה להקטירו בבקר ובערב. כדי לסלק מדת הדין של לילה ומדת הדין של בין הערבים. ולהורות יותר על מעלתו אמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. שזה היה ביוה"כ. להורות שכפרת ישראל של יוה"כ תלויה בה. וזהו אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם. ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים הקטורת בכל יום ויום בבקר ובערב אחר כל התפלה. לפי שהקטורת היא חותם הכל וקישור הכל. וחותם התפלה היא הקטורת. שמקשר כל התפלה ועושה ממנה עטרה וקושרה כתר לקונו יתברך: כי תשא. לפי שלמעלה חתם במזבח הקטורת שהיא עוצרת המגפה. ומסלקת חרון אף מישראל בהקטרת הקטורת. בעצת השם יתברך שהוא יועץ ודורש טוב לעמו. ובעצת המלאכים שגילו סוד זה למשה ע"ה כשעלה למרום. שהקטרת עוצר המגפה. כאומרו ויקח אהרן כאשר דבר משה וגומר. לכן סמך לכאן כי תשא את ראש בני ישראל וגו'. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. לרמוז שאחר שהש"י רוצה להישירנו בדרך ישר ולהסירנו מן המכשלות. אין ראוי שנעשה דברים שמתוכם יבא לנו שום מכשול או אבן נגף. וזהו כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו. בענין שלא יהיה בהם נגף. ולכן סמך פרשה זו לפרשה של מעלה של מזבח הקטורת. ורז"ל רצו לקשר הפרשה באופן אחר. ואמרו מה כתיב למעלה מן הענין וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. תינח בזמן שבהמ"ק קיים ומזבח הקטורת עומד. אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים במה תהא כפרתם. לזה סמך כי תשא את ראש בני ישראל. כביכול אמר משה לפני הקב"ה. תהיה נושא להם פנים פעם אחת בשנה ואימתי ביוה"כ. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. לפי שהמנין שולט בו עין הרע. כאומרם אין ברכה שורה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. וא"ת והלא כל דברי המשכן היו במנין ואיך שרתה עליהם ברכה. והשיבו בזוהר כי דברי המשכן אינם כדברי העולם. לפי שהמשכן קדש וכל כליו קדש וכל מנייניו קדש. ולכן אין שולט בהם עין הרע ולא קללה. וא"ת והלא ישראל נקראו קדש דכתיב קדש ישראל לה'. והשיבו שאעפ"י שנקראו קדש. צריכין קדש אחר על מה שתחול הברכה. ולכן צוה שיתנו איש כופר נפשו שנקראת תרומת ה'. בענין שלא יהיה בהם נגף. ואולי שרמזו בזה שצריכין דבר מה. על מה שתחול הברכה. שהרי השלחן היה קדש והיה צריך לחם הפנים לשתחול הברכה. ואלישע ואליהו לעדים. וזהו יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. בתבואה שהיא באסמיך. אבל אם הם חסרים אין ברכה שורה עליהם. ולכן צוה בכאן לתת מחצית השקל. וזהו ולא יהיה בהם נגף אבל יוסף ה' עליכם ברכה: ואמר מחצית השקל. להורות על מעלת השם יתברך שאינו שואל מישראל אלא לפי כחם. דבר השוה לעניים ולעשירים והוא מחצית השקל. ולזה כוונו רז"ל באומרם שזה היה אחד מהדברים ששמע משה ונרתע לאחוריו. כשאמר ונתנו איש כופר נפשו. והא כתיב ויקר פדיון נפשם. וכו כתיב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. והש"י השיב לו איני שואל מכם אלא כפי כחכם ולא כפי כחי. וזהו מחצית השקל. ולפי שנראה דבר זר שכופר נפש האדם יהיה דבר מועט כזה. לזה חזר ואמר מחצית השקל לתרומת ה'. כלומר הטעם שאמרתי מחצית השקל הוא. לפי שהיא תרומת ה'. ואחר שהיא תרומת ה' היא קדש. ואעפ"י שיהיה דבר מועט. בערך שהיא תרומת ה' הוא דבר גדול. ולזה אמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. כי אחר שהוא דבר של כופר נפש. צריך שיהיו עניים ועשירים שווים. כי לפני הש"י לא ניכר שוע לפני דל. כי אולי אותו שאנו חושבים שהוא גדול הוא קטן או להפך. ועל זה אמר קטון וגדול שם הוא. כלומר שם הוא ידוע אם הוא גדול או קטן. אבל בזה העולם אין אנו יודעים איזהו גדול ואיזהו קטן. ולכן אמר בכאן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. אחר שהוא לכפר על נפשותיכם. ולכן צוה לתת אותו על גבורת אהל מועד. והיה לבני ישראל לזכרון. שיזכרו וישובו אל ה' איך כל ענייני העולם הזה הבל ורעות רוח. מלבד ענייני הנפש ששוים בה עניים ועשירים. ואין שם שררה ומעלה אלא את דכא ושפל רוח. שהוא מחצית השקל שהוא דבר שבור ואין שם שקל שלם. בענין שבזה יעלה זכרוננו לפני ה' לכפר על נפשותינו. וי"א כופר נפש שהוא לשון ביטול והסרה. כמו לא הוכלו כפרה. ועניינו להסיר ולבטל הנגף: אחר כך צוה שיעשו כיור וכנו לרחצה. ופירש סדר עשיית שמן המשחה ועשיית הקטרת. כי זה סיום כל ענייני המשכן. והרמז בזה כי מיד צוה ונתנו איש כופר נפשו לה'. להודיענו שכל ענייני המשכן הם לתועלת ישראל. ולהשלים נפשם ולכפר על חטאתם. ולא יתגאו לילך אחרי השררה והמעלה. לפני הש"י לא ניכר שוע לפני דל. והדבק אל הש"י הוא הכלי השבור. והוא לב נשבר ונדכה. וזהו מחצית השקל ולא שקל שלם. ולפי שלזה צריך רחיצה וטהרה כאומר רחצו הזכו וגומר. צוה מיד ועשית כיור נחשת לרחצה ונתת שמה מים. לטהר הטומאה. וזהו ורחצו אהרן ובניו ממנו ובבואם אל אהל מועד. כי כל הרוצה להתדבק בהש"י וליכנס למחנה שכינה. צריך להסיר תחלה ממנו דעות זרות שהם מטמאים הגוף והנפש. ולכן צוה ירחצו מים ולא ימותו. וכל זאת ההכנה צריכה להכנס לעולם העליון. וזהו או בגשתם אל המזבח. כאומרם ז"ל מיכא"ל הכהן גדול מעלה נשמתן של צדיקים על המזבח של מעלה. וזה רמוז באומרו ולקח הכהן הטנא מידך. ולפי שזאת הרחיצה צוה שתהיה במים. בא ופירש שאלו המים הם מי תורה שנקראים מים חיים. וזהו ואתה קח לך בשמים ראש וגומר. ושמן זית הין ועשית אותו שמן משחת קדש. וכבר פירשתי למעלה כי שמן זית זך הוא רמז לתורה שיש בה כ"ז אותיות כמנין ז"ך. וזהו שמן משחת קדש רמז לתורה. דכתיב לריח שמניך טובים. תורה שבכתב ותורה שבע"פ. ולפי שהשמן הוא רמז לתורה שהיא קיימת. אמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. להורות שיהיה בהויתו לעד לעולם לדורותיכם. וזה שאמרו בכל מקום שכתוב לי. אינו זז משם לא בעה"ז ולא בעה"ב. בכהנים כתיב ונתנו לי. בלוים כתיב והיו לי הלוים. בישראל כתיב כי לי בני ישראל. בבכורות כתיב כי לי כל בכור. בסנהדרין כתיב אספה לי שבעים איש. בארץ ישראל כתיב כי לי הארץ. בירושלם כתיב העיר אשר בחרתי לי. במלכות בית דוד כתיב כי ראיתי בבניו לי מלך בתרומה כתיב ויקחו לי תרומה. במקדש כתיב ועשו לי מקדש. במזבח כתיב מזבח אדמה תעשה לי. בקרבן כתוב להקריב לי במועדו. בשמן המשחה כתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי. הא כיצד בכל מקום שכתוב לי. אינו זז משם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. וזה מורה על מה שכתבתי שזה רמז לתורה שהיא קיימת לעולם. ולכן נקראת ברית מלח שמקיימת ונותנת טעם לכל הדברים. בין לכהנים בין ללוים בין לישראל בין למלכים בין למקדש. ולהורות על מעלת השמן הזה אמרו ג"כ שמן משחת קדש יהיה זה. נסים הרבה נעשו בשמן המשחה שעשה משה. שנמשחו בו אהרן ובניו כל ז' ימי המלואים וכלי המשכן של זהב ושל נחשת. ונמשחו ממנו כל הכהנים הגדולים והמלכים. ואפי' כ"ג בן כ"ג טעון משיחה עד עשרה דורות. ועדיין הוא קיים לעתיד. שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. ולהורות שזה רמז על התורה. אמר על בשר אדם לא ייסך. שאין ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אחר שהיא קיימת לעתיד. וכן אמרו והאוכל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. והלל אומר ודישתמש בתגא חלף. כנגד איש אשר ירקח כמוהו ונכרת מעמיו: וסמך לזה קח לך סמים ועשית אותה קטורת. להורות כי תכלית התורה היא להשלים הנפש בעוה"ב ולקשרה למעלה. וזהו קטורת שמקשר הדברים כמו שרי קטרין. ולזה אמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ולפי שזהו תכלית המכוון ולא לתכלית העוה"ז. אמר איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו. וכל זה בסבת קשור התורה שמקשרת כל הדברים למעלה ולמטה וכמו שהתורה קשורה וכלולה בעשרת הדברות. כן תמצא שהיו בקטורת י"א סמנים עשר כנגד י' הדברות וי' מאמרות. ואחד כנגד אדון יחיד שהוא על הכל ועולה על העשר. והמשכיל יבין. וסמך לכאן ראה קראתי בשם בצלאל וגו'. ואתו אהליאב ובלב כל חכם לב. להורות כי זה הקשור והדיבור הוא לשרידים אשר ה' קורא. ויחידי סגולה והחכמים. ועכ"ז ישראל יש להם חלק לעוה"ב. וזהו ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. שהם ישראל דכתיב עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וסמך לכאן אך את שבתותי תשמורו. להורות כי זה הקישור הוא לעוה"ב שנקראת שבת לפי שהוא יום מנוחה. וזה העולם נקרא עולם המעשה. וזהו ששת ימים תעשה מלאכה. כנגד זה העולם. וביום השביעי שבת שבתון קדש לה'. כנגד עוה"ב כי שם אין אדם יכול לעשות המצוה. כאומרם ז"ל מי שטרח בע"ש וכו'. וסמך ויתן אל משה לוחות העדות. לרמוז כי השגת זה העולם הנזכר א"א בלא תורה אשר נתנה למשה מסיני. ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ורוצה להטעות את האדם מדברי תורה. סמך מיד מעשה העגל שהוא רמז ליצר הרע. ולפי שכל אלו הדברים יש תיקון בתשובה ובתפלה ובהזכרת י"ג מדות. סמך מיד תפלת משה. וכן מה שאמר אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם. וסמך מיד ידיעת דרכיו וסדור י"ג מדות. ובהם נגד כל עמך אעשה נפלאות. זהו כלל הפרשה כולה ע"ד רמז. ועתה נחזור למקום שהיינו וכו':

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך